What Was The Manna Bread?

What Was The Manna?

By Rabbi Amichai Cohen

Below is a summary of a Chassidic course of the Lubavitcher Rebbe on the Manna.

MANNA - The Bread Of Hunger 

A.

The Manna is described by the Torah as “He Afflicted you and made you hungry and fed you the Manna..(Deuteronomy 8:3)”.

The Rebbe Rashab (Shalom Dov Ber- 5th Rebbe) in a discourse, asks a number of questions:

1. How could the Torah call the Manna “bread of starvation”, a seemingly derogatory description of the Manna.

2. The Talmud (Berachos 48b) says with regard to the origins of the four blessings of Grace after Meals, “Rav Naḥman said: Moses instituted for Israel the first blessing of: Who feeds all (the first blessing), when the manna descended for them and they needed to thank God. Joshua instituted the blessing of the land when they entered Eretz Yisrael. David and Solomon instituted the third blessing: Who builds Jerusalem.”

How could it be that the blessing of satiation of food (bread) which we eat nowadays be based on the occurrence of the falling of the Manna?

3. The Talmud (Yoma 74b) learns the affection of Yom Kippur from the verse above verse: "The school of Rabbi Yishmael taught the following concerning the nature of Yom Kippur: The word affliction is stated here with regard to Yom Kippur, and the word affliction is stated further on in a different place, concerning the Jews in the desert: “And He afflicted you and caused you to hunger” (Deuteronomy 8:3). Just as further on the meaning of affliction is hunger, so too, here, the meaning of the word affliction is hunger.”

From here, it appears that Manna's eating is compared to actually not eating.

B.

The Manna is called Zera Gad (seed of Gad), referring to Agadeta- The mystical teachings of the Torah.

While the revealed teachings of Torah are understandable, the mystical teachings are often not fully “graspable” to the intellect. It is for this reason that the revealed part of the torah is called “bread of satiation”, while the esoteric level is called bread of “starvation”.

On a deeper level within the esoteric level of the Torah we have the revealed and graspable aspect, which relates to the Middot (7 sefirot) and personal transformational level, while the esoteric level is completely aloof from the Middot. For this reason the completely esoteric level is called “bread of starvation” since it is not graspable to the human intellect and the Middot. 

C

The difference between the 2 understandings of “bread of starvation” is

1. bread that causes one to continue to be hungry
2. bread which in itself is the cause of hunger

The distinction lies in the way the “bread” or knowledge affects the person. When the knowledge is comparable to the emotional grasp of the individual, this is called bread that perpetuates hunger. However, when the knowledge is completely beyond the individual's grasp, this is the bread that is the cause of hunger.

This is the “starvation” of Yom Kippur, where we become satiated by the fasting and hunger of the day. The essence of pleasure (non-physical) is felt even within the fasting. This is why the Talmud learns the comparison of Yom Kippur to the Manna.

D

This can be connected to what the Zohar says on the verse (regarding the Manna not falling down on Shabbat) “look G-d has given you the Shabbat, Rabbi Chizkiyah opened and said “from the depths I call out to you…” these are the depths of all and the depths of the well..”

The Rebbe’s father, Rabbi Levi Yitzchak Schneerson, says about this Zohar piece that “the depth of all and the depth of the well” refers to Chochma and Binah, which are the origin and root of the 6 Sefirot (Zeir Anpin).

Shabbat is the 7th Sefirah, which (below to above) is Binah, and from this source is where the blessings are elicited.

This is the connection of Oneg- pleasure to Shabbat ענג- עדן,נהר,גן the acronym of Eden (chochma) Nahar/river (Binah) Gan/garden (Malchut).

Shabbat is the letters Shin and Bat ש-בת. Shin refers to Chochma and Binah and has the numerology of depths maamakim/depths and descends into Bat, the daughter - Malchut

Question: Why does Rabbi Levik first say that the Shin/Chochma & Binah are decent to the Zeir Anpin, while later he says that the Shin descends into Malchut?

Answer: Zeir Anpin and Malchut represent these two aspects of the Manna. the Z”A is the level that is removed from one’s limitations, while Malchut is the realm in which the person is limited within his own reference point and framework.

The ultimate is the descent of the Manna/knowledge into Malchut into one’s limited framework.

In our own personal spiritual work this can be compared to the spreading of the esoteric teachings that are at first sublime, however the spreading leads one to taping the actual wellspring/ source itself.

E

These 2 distinctions are the very distinctions of the Manna falling down “day by day”. While having bread in one’s basket is comforting, having the bread rain down brought out a deeper level of faith in G-d.

The limited framework of the world causes one also to view bread/sustenance is physical. When it is seen as being there, then one can enjoy it, while if it is not there (in one’s basket), then he feels hungry/ anxious/ worried, etc. The reason is that a finite aspect cannot have unlimited features.

This level of faith is that the Manna rained down every day anew, also the taste of the Manna was unlimited because the supernal root of the Manna was the reason for these unusual features.

Someone who is “limited” could not taste the “unlimited” nature of the Manna. In fact, one could not gaze upon the Manna because of the great light which it had.

F

This explains why the after blessing for our physical bread is connected to the Manna (Moshe established this when the Manna rained down). The true limitless food which we are granted should be tasted even within our physical bread and material business.

Everyone can reach this level, especially since we know that our sustenance nowadays is also a level of Manna from Heaven (Rebbe Maharsh).

When a person makes the space within become a vessel for the unlimited, then he is filled. As the Talmud says, “An empty vessel holds, while a full vessel does not”.

This includes all of the blessings of the Manna in the way of children, good health, and material abundance!!

Join our Becoming A light Warrior program: https://www.livekabbalah.com/Becoming-a-light-warrior 

Hebrew script:

בס"ד. ש"פ עקב, כ"ף מנחם-אב

ויענך “

וירעיבך ויאכילך את המן גו'.."¹, ומדייק אדמו"ר (מהורש"ב) נ“ע במאמרו ד"ה זה², דבכ"מ בתורה  מדבר במעלת המן, וכאן אומר ויענך וירעיבך גו' שהוא לכאורה היפך המעלה. גם צריך להבין דאיתא בגמרא³ משה תיקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן, יהושע תיקן להם ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ. וכתב הרשב"א⁴ דפירוש משה תיקן כו' יהושע תיקן כו'⁵ הוא שתיקנו להם מטבע הברכות, דהברכות עצמם הם מן התורה [כדאיתא בגמרא³, ואכלת ושבעת וברכת⁶ זו ברכת הזן כו' על הארץ זו ברכת הארץ]. ואיתא בלקו"ת⁷, דהטעם על שגם בברכת הארץ מזכירין ועל אכילת מזון ובחתימת הברכה חותמין על הארץ ועל המזון (אע"פ שבירכו כבר ברכת הזן), הוא, כי הנוסח והמטבע דברכת הזן הוא על המן, לחם מן השמים, ומזון שבברכת הארץ הוא לחם מן הארץ⁸. וצריך ביאור, דברכת הזן הוא על אכילה המשבעת (ואכלת ושבעת), דאכילה המשבעת היא (בעיקר) בלחם מן הארץ, ואעפ"כ, הברכה על המזון דלחם מן הארץ היא בברכת הארץ (שלא נאמר בה ואכלת ושבעת⁹), והנוסח דברכת הזן (דכתיב בה ואכלת ושבעת) הוא על המן דכתיב בי' ויענך וירעיבך¹⁰.

גם

צריך להבין מה שהעינוי דיום הכיפורים למדין¹¹ מעינוי הנאמר גבי מן, נאמר כאן עינוי (ועניתם את נפשותיכם¹²) ונאמר להלן עינוי (ויענך וירעיבך) מה להלן עינוי רעבון אף כאן עינוי רעבון. וצריך ביאור, שעינוי רעבון דמן הוא שאכילת המן לא השביעה אותם ככל הדרוש [כי אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו¹¹ (והמן הי' דבר¹³יום ביומו¹⁴) ואינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל¹¹ (ובהמן היו טועמים כל המינים ולא ראו אלא מן¹⁴)], ומזה שמדמין עינוי רעבון דמן לעינוי רעבון דיוהכ"פ, משמע, שעינוי רעבון דמן הוא (לא שאכילת המן לא השביעה כאכילה ע"ד הרגיל, אלא) כמו שלא אכל¹⁵. ולהעיר, שעפ"ז צריך להבין עוד יותר שהנוסח דברכת הזן הוא על המן. גם צריך להבין¹⁶, דעכשיו (לאחרי שנפסק המן), כל הברכות דברכת המזון הם לכאורה על לחם מן הארץ, ואעפ"כ הנוסח דברכת הזן הוא הנוסח שתיקן משה על המן.

ב) ויובן

זה בהקדים דאיתא במדרש¹⁷ שהמן הי' מאכל רעבון. דפירוש וירעיבך גו' את המן הוא ש"וירעיבך" קאי על "את המן", שהמן הרעיב אותך. והענין הוא, דמן רומז לאגדה [כמ"ש¹⁸ והוא כזרע גד לבן ואיתא במכילתא כאגדה שמושכת לבו של אדם], שהוא¹⁹ פנימיות התורה. וכמבואר בכ"מ²⁰ דלחם מן הארץ הוא גליא דתורה, ולחם מן השמים (מן) הוא פנימיות התורה. וכיון שבפנימיות התורה הוא רק ידיעת המציאות ולא השגת המהות²¹, לכן, הלימוד דפנימיות התורה קשור ברעבון (ע"ד הרעב לשמוע את דבר ה'²²) להשיג המהות²³.

ובעומק

יותר יש לומר דמ"ש במדרש שהמן הוא מאכל רעבון, הכוונה בזה היא (לא רק שהמן פועל אינו שולל רעבון באדם האוכלו, אלא גם) שהמן עצמו הוא מאכל רעבון. ויובן זה בהקדים שביאור הנ"ל דלחם מן הארץ הוא גליא דתורה ולחם מן השמים הוא פנימיות התורה, הוא בכללות, אבל בפרטיות, שני ענינים אלה (לחם מן הארץ ולחם מן השמים) הם גם בפנימיות התורה. והענין הוא, דאיתא בתניא²⁴ שבלימוד פנימיות התורה שני ענינים. שהיא מצוה רמה²⁵ונשאה ושמביאה ללב שלם. ויש לומר, שהלימוד דפנימיות התורה לפי שמביאה ללב שלם, כיון ששייך לענין הבירורים (בירור המדות), הוא דומה ללחם מן הארץ, ועיקר הענין דלחם מן השמים הוא בהלימוד והידיעה דפנימיות התורה מצד עצמו²⁶. ויש לומר, שהחילוק דשני אופני הלימוד הוא גם בדרגת השכל. דהלימוד והידיעה דפנימיות התורה בכדי לבוא ללב שלם הוא במוחין השייכים למדות, והלימוד והידיעה דפנימיות התורה מצד עצמה הוא במוחין שלמעלה ממדות. ועפ"ז יש לבאר שהמן הוא מאכל רעבון, כי ענין שביעה (בענין השכל) הוא שהוא תופס את השכל, ולכן, הידיעה וההשגה דמוחין השייכים למדות (לחם מן הארץ שבפנימיות התורה) שהיא נתפסת בשכל האדם בהשגה ותפיסא ממש (שלכן פועלת ההשגה גם בהמדות שלו) היא מאכל המשביע, והידיעה וההשגה דמוחין שלמעלה ממדות (לחם מן השמים, מן) שהיא באופן דהפלאה ואינה נתפסת (כ"כ) בשכל האדם, היא מאכל רעבון.

ג) ויש

לומר, שהחילוק דשני הפירושים במאכל רעבון, שפועל שאינו שולל רעבון בהאדם ושהמאכל עצמו הוא רעבון שלמעלה מתפיסא (אף שגם הידיעה שפועלת רעבון בהאדם הוא לפי שהיא למעלה מההשגה שלו), הוא, שידיעה זו היא בדרגת השכל שבערך המדות, אלא שהיא למעלה מהם, ולכן פועלת בהאדם (שעיקרו מדות) רעבון וצמאון להשיג את הענין. והידיעה שהיא עצמה בחינת רעבון, היא בדרגת השכל שלמעלה ממדות (כנ"ל סעיף ב), שלכן, היא בחינת רעבון בעצם לגבי המדות. וכשמתגלית דרגא זו בהמדות, הם בביטול. וע"ד החילוק בין חכמה ובינה, שע"י ההשגה דבינה, כאשר ההתבוננות וההשגה היא בההפלאה דאוא"ס שלמעלה מעולמות, הוא בא לידי אהבה רבה (בתשוקה וצמאון), יש מי שאוהב, וע"י הראי' דחכמה הוא בא ליראה, ביטול²⁷. אלא שאעפ"כ גם דרגא זו דמן נק' בשם מאכל רעבון, כי הזיכוך שע"י אכילת המן הוא שהאדם האוכל את המן הוא בטל בתכלית, ועי"ז הוא נעשה (כמו) כלי לקבל חיות מאור שאינו בערכו. וע"ד הענין דלהחיותם ברעב²⁸ דיוהכ"פ²⁹, שהרעב דיוהכ"פ הוא בחינת תענוג עצמי הבלתי מורגש שלמעלה מאכילה ושתי' [וכידוע³⁰ שהטעם דיוהכ"פ אסור באכילה ושתי' הוא לפי שביוהכ"פ הוא גילוי תענוג עצמי הבלתי מורגש], וענין להחיותם ברעב הוא שביוהכ"פ מקבלים חיות מתענוג זה³¹.

ד) ויש

לקשר זה עם מאמר הזהר³² ע"פ³³ ראו כי ה' נתן לכם השבת, ר' חזקי' פתח שיר המעלות ממעמקים גו'³⁴דמעמקים (לשון רבים) הם עומקא דכולא ועומקא דבירא, וכתב אאמו"ר בעל ההילולא על הגליון של ספר הזהר שלו³⁵ (שמשך כמה שנים הי' בשבי', ובזמן האחרון נפדו (ספר הזהר שלו עם עוד ספרים שלו) מהשבי' והגיעו לכאן), שהשייכות דפירוש זה בממעמקים לראו גו' השבת היא, כי עומקא דכולא ועומקא דבירא הם חכמה ובינה, שמהם נמשך השפע לכל ששה המדות דז"א (מבועין נפקין ונגדין לברכא כולא³⁶). וענין זה שייך לראו כי ה' נתן לכם השבת, כי שבת הוא יומא שביעאה שהוא בינה³⁷ (עומקא דבירא), שבה מלובש חכמה (עומקא דכולא), ומיני' מתברכין שיתא יומין³⁸, ו"ק דז"א. וממשיך בעל ההילולא, דזהו מ"ש³⁹ וקראת לשבת ענג, ענג הוא ר"ת עדן נהר גן⁴⁰, עדן ונהר הם חכמה ובינה (עומקא דכולא ועומקא דבירא), ומהם נמשך השפע והברכה לגן, מלכות. וזהו שהמלכות נקראת שבת⁴¹, כי שבת הוא אותיות ש' בת⁴², ש' בגימטריא מעמקים הוא עדן ונהר, ובת היא מלכות (גן) שבה נמשך השפע והברכה מעדן ונהר, מעמקים. וצריך להבין, דבתחילת הענין מדבר בהמשכת השפע מחו"ב (מעמקים) לששה המדות דז"א, ולאח"ז מבאר שזהו וקראת לשבת ענג, ההמשכה מעדן ונהר לגן, מלכות. ויש לומר הביאור בזה (בעבודת האדם), שמעמקים לשון רבים הם שני ענינים הנ"ל שבמאכל רעבון, עומקא דבירא (בינה) הוא הידיעה שפועלת רעבון, ועומקא דכולא (חכמה) הוא הידיעה שהיא רעבון בעצם לגבי האדם, ושני הענינים דז"א ומלכות הם שתי דרגות בשכל האדם, כמו שהוא מופשט (קצת) ממציאותו (ז"א) וכמו שהוא בההגבלות שלו (מלכות). וההמשכה דמעמקים בשכל האדם (ע"י הביטול שלו) היא בשתי הדרגות שבו, גם בההגבלות שלו, שהענינים דפנימיות התורה שמצד עצמם הם למעלה מהשכל נמשכים בשכל, בהשגה ממש⁴³.

ויש

להוסיף, שעיקר הגילוי דמעמקים הוא במלכות. דו' המדות דז"א הם (רק) מתברכים מיומא שביעאה, והמלכות (נוסף על שבה נמשך השפע מחו"ב, גם) היא עצמה נקראת שבת. ויתירה מזו, שבשבת (שקאי בעיקר על בינה) יש גם אותיות בת, היינו שעיקר ענין הש' (מעמקים) הוא כשהוא נמשך בבת, מלכות. וי"ל הביאור בזה בעבודת האדם, שהוא ע"ד הידוע⁴⁴ שע"י הפצת המעיינות חוצה מתגלה ענינם דהמעיינות.

ה) והנה

משני ענינים הנ"ל שבמן דפנימיות התורה – רעבון שלמעלה מהשגה ואעפ"כ הוא מאכל רעבון – נשתלשלו שני ענינים אלה בהמן כפשוטו. והענין הוא, דהטעם על זה שהמן הי' דבר יום ביומו [שלכן כתיב בי' ויענך וירעיבך, כי אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו], הוא, כי גדר העולם הוא (מקום ו)זמן⁴⁵, ומן הוא למעלה מהעולם, למעלה מגדר זמן, ולכן, גם לאחרי שנמשך בעולם, הי' צריך להתחדש בכל יום⁴⁶. וזהו אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו, דלחם מן הארץ וכן כל ההשפעות שנמשכו בעולם, כיון שאין ניכר בהם שהם מתחדשים בכל יום⁴⁷, נדמה לאדם שהם בסלו, והמן שהי' ניכר בו בגילוי שמתחדש בכל יום מלמעלה, אינו בסלו של האדם. ועד"ז⁴⁸ הוא בנוגע שטעמו בו כל הטעמים (טעם השני על הרעבון דמן), דבדבר מוגבל א"א שיהיו בו כל הטעמים (ובפרט שבהטעמים ישנם גם טעמים הפכיים), וזה שהמן היו בו כל הטעמים הוא לפי שגם כשנמשך למטה הי' לחם מן השמים, ענין אלוקי שלמעלה מההגבלות דעולם. וזהו "אינו רואה ואוכל", שעין האדם המוגבל לא הי' יכול לתפוס הבל"ג דהמן, ולכן לא ראה אפילו מאכל פשוט, ע"ד מקום אור גדול מנשוא – שהראי' מתבלבלת.

והנה

זה שהמן הוא מאכל רעבון הוא כשהאדם הוא מציאות, משא"כ כשהוא בביטול לאלקות, עיקר ההנאה והתענוג שלו הוא מהשפעה שנרגש בה שאינה בסלו דהאדם ונמשכת מהקב"ה. וע"י הביטול שלו הוא כלי לקבל השפע הבלתי מוגבל, רואה ואוכל.

ו) ועפ"ז

יש לבאר שהנוסח דברכת הזן (דכתיב בה ואכלת ושבעת וברכת) הוא על המן, כי אמיתית ענין השובע (והעשירות⁴⁹) הוא במן, כשמרגיש שהשפע שנותנים לו אינו בסלו (דהאדם) אלא הוא נשפע תמיד מלמעלה (כהמן שהי' ניכר בו בגילוי שמתחדש בכל יום). וביכלתו של כאו"א מישראל לבוא להרגש זה. ובפרט ע"פ הידוע⁵⁰שפרנסה בזמן הזה (בזמן הגלות) הוא באופן דהשפעת המן. וע"י הרגש זה הוא כלי לקבל השפע הבלתי מוגבל דמן. וכמאמר רז"ל⁵¹ כלי ריקן מחזיק כלי מלא אינו מחזיק. דכאשר הוא מציאות, ובפרט כשחושב שהשפע שנותנים לו הוא בסלו (כלי מלא) אינו מחזיק אפילו השפע המצומצם דלחם מן הארץ, וע"י שהוא כלי ריקן, הוא מחזיק גם השובע והעשירות דמן, ונמשכים לו כל ההשפעות דבני חיי ומזוני באופן של רויחי.